שבת והכדורגל שלי,
לו נאור הייה בחיים, אולי הייתי מפסיק לצלם את משחקי הכדורגל של שבת.
יכול להיות, שגם נאור בעצמו היה "מוריד פרופיל", מתבגר, משתנה, פונה לעיסוקים אחרים וחדשים, משקיע בלימודים, במשפחה, בעבודה, בתחביבים אחרים.
את כל זה החמצנו, את כל זה הוא הפסיד.
בכל אופן, אני עדיין שם, כל שבת, על המגרש, עם המצלמות הפשוטות שלי, כדי להנציח את האירועים על כר הדשא.
למה?
למה כל שבת אני נכנס לאובססיה הזאת, שלא נותנת לי להיות במקום אחר?
כנראה, שעדיין אין בי הכוחות, שיעזרו לי להתמודד עם ההנצחה "נטו", של נאור.
כנראה, שאיני יכול לעסוק רק במילים, בתיעוד, בתמונות, בזיכרונות, שמלווים ברגשות של העבר הכאוב והלא רחוק,.
הכדורגל אליו נאור היה שייך- עדיין חי, תוסס ומתחדש כל שבוע.
זהו חלק מהחיים שלי, חלק מחוויה משפחתית, חברתית וקיבוצית.
ההשקעה שלי בצילום, בעריכה, בפרסום ברבים- זו הצעקה היוצאת מתוכי אל תוך החלל הרחב.
כולנו מחוברים לכדור, שמתגלגל מקצה לקצה במגרש החיים.
אני חי את השבת דרך העדשה; עדשה, שדרכה אוכל לראות את האשליות הפרועות ביותר.
להתמודד כך, בכל סוף שבוע, זה אחד מהסודות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה