9 לאוגוסט - 7 שנים ....

09/08/2013

עצוב היום ,

אבל אנחנו כאן, ליד הים- הים שלך נאור, בני האהוב, ולא על יד הקבר שלך-

כי בחרנו בחיים.

שבע שנים חלפו, שבע שנים ארוכות, שבע שנים של בחירה יומיומית בחיים,

שבע שנים שונות זו מזו. תהליך.

קשה מאוד להעביר לדף נייר לבן את כל התחושות שחוויתי וחווינו בזמן הזה, את הרגעים של הכאב הפיזי והכאב הרגשי, את הצער, העצב , הפחד... הזכרונות הרבים, הגעגועים הקשים והעמוקים ביותר, לבן אהוב, שלא יחזור.

הדרך שעברתי בשנים האחרונות, מורכבת מחיים "נורמליים", שלובי כאב. חיים של שגרה יומית, של משימות ועיסוקים, של לוחות זמנים, של הסחות דעת ששומרות עלי... עד שמילה אחת, מחווה אחת, פינה בבית, תמונה שתלויה על הקיר, קפה של בוקר, תוספת בצל ברוטב ללזניה או משפט בספר... מטיחים אותי מטה ואני צולל אל תוך תחושת האובדן הגדול , הזיכרון הצורב, שבע השנים הארוכות הללו, של החמצה ענקית.

זיכרו של נאור נמצא עמוק בתוכי. הדמעות כבר לא עולות בקלות כמו פעם.

הן מצטברות בתוכי, עד הרגע בו אני מרגיש צורך עז לבכות ולתת דרור לרגשות. ברגע שכזה, אני מתרחק מהעיניים הבוחנות, מהמבטים- והולך לפינה חשוכה או לקבר של נאור, המקום בו מותר הכל. שם, הרחק מאותה שגרה ומאותו היומיום, אני משמיע לו שירים, מספר לו על מה שעבר על המשפחה באותם ימים. אני יושב שם ומדמיין שהוא מקשיב. אני לא מצפה לתשובות, אבל אני איתו בכל מאודי וכאבי.

לפעמים אני נזכר ברגעים מסויימים שהיינו יחד, בנהיגה או בטיולים,

בחגים או בשיחות שונות...אלו רגעים בהם אני מרגיש אותו ממש חי, כאן לידי, ואני יכול לדבר אליו, לראות ולהרגיש אותו, לצחוק איתו. אלו רגעים של חסד, בהם עוברת בי תחושה טובה, משחררת, של ידיעה, שהזכרון והצחוק יכולים לדור בכפיפה אחת.

לפני כמה ימים התקיים טקס בהר אדיר שבגליל העליון.

מהגבעה בה נבנה מצפור לזכר הנופלים של המלחמה האחרונה, ניתן היה להשקיף על רוב שטח הקרבות וגם לזהות את הכפר דבל בו נאור נפל, יחד עם שמונה מחבריו.

רציתי כל כך לרוץ קדימה, לפרוץ את הגבול, לדרוך על השביל עליו דרך נאור, להכנס לבית בו הכל נגמר. להתחבר אליו.

כולנו זוכרים אותך נאור, עם שפעת התלתלים והחיוך הזורח ושפת הגוף המיוחדת שלך...

הגוף הזה איננו עוד, אבל הרוח שלך מרחפת תמיד בכל פינה של הבית הגדול הזה- מהים עד חדר האוכל. ובחזרה.

נמשיך לזכור אותך ולאהוב עד אין קץ.

נאור שלי,

עברו שבע שנים ועוד טרגדיה נחתה בימים אלו על הקיבוץ, עם אובדנם של שלושה נערים צעירים ואהובים על כולם- ובניהם גדעון.

אנא שמור על גדעון, נאור יקר שלנו.

ועוד משהו על החיים ועל המוות ......

לי ולנו אין אותך.

ובוכים.

אבל לך אין אותך ואינך יכול לבכות.

אומרים שעברת לחיים יותר טובים,

אבל ללא חיים.

החיים הם כאן על ידנו, בינינו, בתוכנו.

החמצת את כל החוויות שעברנו

בשבע השנים האחרונות.

את הארוחות המשותפות, החגים וימי ההולדת.

אנו עדיין בוכים אחרי שבע שנים.

ונמשיך לבכות ולחיות, לחיות ולבכות.

ולא רק בגלל שאתה חסר לנו,

אלא גם בגלל הידיעה של כל מה שהחסרת אתה, החיים שהחמצת.

הכאב נשאר והחיים ממשיכים גם בלעדיך.

זה מוזר ואני שואל....איך זה יכול להיות?? האם זה באמת אפשרי?

הלכת, כי נתנו פקודה לבוא

הלכת, כי החברים שלך גם הלכו

הלכת, כי היית חובש.

כי זה אתה, נאור.

אבל מי היה מאמין שלא תחזור!

גיבור שלי

שמת רכון על חבר פצוע,

נותר לנו לקוות, שבזכותך הוא ניצל.

כמה הייתי רוצה להיות במקומך, נאור, ולתת לך את המשך החיים במתנה.

אבל הגורל לא נותן לנו לבחור.

החיים ממשיכים.

חברים, מכרים וקרובי משפחה באו לכבד אותך ולזכור אותך יחד אתנו.

כאן מול הגלים,

אני שוב נפרד ממך לעוד שנה של חיים,

חיים של מחשבות, של עצב ושל שמחות.

אבא

נועם רשף, הרופא שהיה ראשון להגיש עזרה באותו קרב מר- ואיתו הרופא שמוליק ענבר- עשו עבודה בילתי אפשרית בתעוזה רבה.

הנה דברים שנועם כתב והקריא בטקס בהר אדיר, עליו ספרתי קודם:

דברים לטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה, הר אדיר 31.7.13

(נכתבו על ידי דר. נועם רשף ונקראו בטקס בהר אדיר ביולי 2013 )

הלילה בין שמונה לתשעה באוגוסט 2006 היה ליל ירח מלא. ט"ו באב. לילה חיובי לכל הדעות. הסתכלתי קדימה, וראיתי טור ארוך של חיילים – הולכים בשקט, סוחבים את המשקל הכבד על הגב. הרגשתי במקום הנכון. בדרך למשימה צודקת. שני חיילים שלנו נחטפו ואנחנו נכנסים – גם כדי להוציא אותם. זה מה שצריך לעשות. כמה שעות אחר כך, בנקודת הפיצול וההחלטה האיומה להיכנס לבתים, עדיין הרגשתי כך, על אף הספקות ותחושת אי הוודאות. ואז, בצהריים עם הפיצוץ הראשון – הכול השתנה.

לא הובלתי אחריי לוחמים לפעולות נועזות במסגרת השירות הסדיר שלי. אבל שם, מאחורי הבית שספג שני טילים, שאיבד תשעה לוחמים ומרבית הפלוגה נפגעה – שם האחריות הייתה גם שלי. ושם ראיתי לוחמים גיבורים. ראיתי לוחמים שחזרו אל הבית לחפש וּלחלץ חברים, ראיתי חובשים – מהפלוגות ומהחולייה שלי, שעברו מפצוע לפצוע, להעריך ולטפל. ראיתי קצין שרץ על הטרסה, חשוף חזה ואוסף חבר'ה להביא עוד אלונקות. ראיתי חיילים שפנו אליי וביקשו הנחיות לעזור. ראיתי חובשים שנלחמים על חיי הפצועים האנושים, גם כשברור שכבר אין מה לעשות. ראיתי חיילים מפלוגות חברות – שהצטרפו – שכבו במעגל ואבטחו אותנו – הצוות המטפל, וסייעו להעביר את הפצועים לאזור הטיפול שמיסדנו – שמוליק ואני. ראיתי אותם. והיו כאלה שלא ראיתי. וידעתי בתוכי, בלי לשאול, שלא אראה אותם יותר.

בחצי השעה הראשונה לאירוע הייתי לבד – רופא יחיד עם מספר מצומצם של חובשים על זרם נפגעים שלא נגמר. היה צריך לאסוף מידע, להבין, לטפל, לדווח לאחור. במצבי קיצון כאלה, אני כאיש מקצוע – עובד באוטומט. בלי לתת לרגש להשתלט. מחשבה קרה, מקצועית, חותכת. ההחלטות קשות. באירוע אסון כזה, יש להחליט במי לטפל ראשון. אני לא מאחל לאיש החלטות כאלה. גם היום, שבע שנים לאחר אותו יום, אני חוזר ובוחן את החלטותיי, ושואל האם יכולתי לנהוג אחרת. משקולת אדירה רובצת על הלב. אבל שם – תחת אש – לא היה מקום למשקולות.

פינינו את הפצועים לאחור לאזור מטע זיתים מרוחק מהבית שנפגע. מעט מאוחר יותר הצטרפו שמוליק הרופא עם שימי וגל – צוות חוליה רפואית של פלוגה ב', והוסיפו שקט וסדר למערכת. בנקודה מסוימת אני זוכר שנעצרתי לרגע, הרמתי ראש והסתכלתי סביב – היה יום מאוד יפה בחוץ, ואז הורדתי את העיניים לקרקע וראיתי את יום אסוני. והטיפול לא פסק. החובשים עוברים, איתנו ובהנחייתנו, מפצוע לפצוע, מטפלים, מכינים, דואגים לעירויים, נותנים עוד קצת מורפיום. נלחמנו על כל מי שאפשר היה. מסביב כל הזמן – טפטוף של פגזי מרגמה אש שמתקרבת מדרום – ואף אחד אינו עוזב, אף אחד אינו מוותר. כולם עובדים. לרגע – אחד הלוחמים נשבר, כי הוא לא רגיל במראות כאלה. ומיד – תומכים אותו, מושיבים בצד, נותנים לשתות. לא מוותרים על אף אחד. חברים.

שימי, החובש מחוליה רפואית של פלוגה ב', והיום זקן חובשי התאג"ד, כתב מיד אחרי המלחמה:

השעה הייתה 12:15 כששריקתו של טיל פילחה את האוויר העומד מעל הבית שלנו, והאהילים שעל התִקרה רעדו. אז, זה כבר היה ברור לכולם, זה לא טיל "שלנו". עוד שנייה-שתיים וקול מחריד של פיצוץ התלווה באוויר. כולם התקבצו בסלון, הצטופפו ושכבו על הרצפה, חיכו למידע על המתרחש בחוץ. ממכשיר הקשר בקע קולו של נתי המ"פ של א' המודיע על הרוג וחמישה פצועים. התפללתי שייגמר בזה. לא עברו כמה דקות ושריקתו של טיל נוסף פילחה שוב את האוויר מעל הבית שלנו. פיצוץ. הגרוע מכל התרחש. ידעתי. אמרתי לעצמי. א-לוהים אדירים. עשה שייגמר. קולו של נתי לא נשמע יותר. גם הוא הלך. יצאנו מהבית, שמוליק, גל ואני מלווים בחוליית לוחמים מפלוגה ב' ששהו איתנו בבית, מדלגים מטרסה לטרסה בין שריקות של פצצות מרגמה. מהר מאוד התכנסנו, והתחלנו לטפל בפצועים. תוך כדי שאני מקבע עירוי לפצוע, אני מזהה את דודו הרופא שוכב עם הפצועים, כשעל ידו תחבושת גדולה ופנים נפוחות – דם ממלא את פניו וידו. כשראיתי את דודו, נזכרתי שעדי ועידן הם הצוות שהיו איתו ודמיינתי כיצד הם, במקום אחר מטפלים בפצועים נוספים, או מסייעים בחילוץ או משהו אחר. מבטי נפגש במבטו של דרימר החובש ושאלתי אותו 'איפה עדי ועידן?' הוא תקע בי מבט עצוב ומנחם המלווה במשיכת כתפיים. 'מה?', שאלתי בקול רם, והבנתי שאסון גדול התרחש כאן. באותו רגע, נפלה עליי עצבות עמוקה. לא הצלחתי לדמיין אותם ללא החיוניות שלהם. המשכנו לטפל בפצועים כחמש שעות נוספות, כאשר ברקע כל פעם מחדש נתי ושמוליק מנסים לזרז את הפינוי, ואנחנו מנסים להרגיע את הפצועים שצווחים מכאב ומפחד. כשהגיע כוח החילוץ הרגלי, הצטרפנו אליו בהרמת האלונקות, ורק כשהגענו לגבול, התחלתי להפנים את האירוע הקשה שעברנו כשעל האדמה ממול שוכבת גופת חייל, ממתינה שיפנו אותה למנוחת עולמים...

נשאנו על כתפינו את חללינו. הלכנו בשקט. המשא כבד. ובפעם הראשונה – הוא גם כבד בנפש. על האוכף, נקודת השחלוף של הנפגעים והחללים, עצרנו בעצם בפעם הראשונה לחשוב. לעכל. שם התבשרנו שבן, הפצוע האנוש שנלחמנו בנקודת הטיפול – לא שרד את הפינוי. והגרון התחיל לשרוף. שם גם ניגשתי לראשונה לחובשים שלי, שישבו בצד והסתכלו עלי בעיניים שואלות – כמו ילדים. שם הבנתי עד כמה גדולים הם, שאני מעריץ אותם על העבודה שלהם בתנאים הקשים האלה. המבט הזה נתן לי את התחושה – שהייתי למפקד. והבנתי – כפי שקרה יומיים לאחר מכן כשחזרנו ללבנון – שהם ימשיכו ללכת אחרי לכל מקום שבו אנחנו צריכים להיות. כי גם הם, כמוני – מאמינים שזה מה שצריך לעשות, וכשצריך לעשות – פשוט עושים.

דברים שנאמרו על ידי נוגה רם מתאם חברים שיכבה של נאור

קאלואיד!

שבע שנים בדיוק עברו מהיום בו נפרדנו ממך.

למרות זה נראה כאילו רק אתמול זה קרה ולעתים זה ניראה כל כך רחוק.

מתאספים כאן עם ילדים ומשפחות ונזכרים ברגע שזה תפס כל אחד מאיתנו – אנשים צעירים המומים, הבנים חלקם במלחמה והבנות מודאגות וחרדות.

ולרגע אחד, כל שנה, בדיוק באותו תאריך,הכל נעצר והזמן עומד מלכת.

המחנק עומד בגרון והזכרון של החיוך,התלתלים, החיוניות, ושמחת החיים כל כך מוחשי.

קשה לתפוס ולהאמין כל שנה מחדש, איך דווקא אתה, אוהב החיים והשמחות, לא נמצא כאן.

הנוכחות שלך כל כך חסרה ומורגשת.

קאלו בחייך הייתה מפשר, מחבר ומדביק בייננו, בני הכיתה ובמותך אתה מחבר ביננו שוב ומאפשר לנו מפגשים של ביחד, של זיכרון שנותנים לנו כוח.

לכל אחד מאיתנו יש את הזיכרון הפרטי שלו ממך וכל מפגש כזה אתה מזכיר לנו את הדברים החשובים באמת. אם ערך החברות והמשפחה, את הצורך לזכור, לשמור על קיומך בייננו ולספר עליך.

חבר ואדם נדיר ומיוחד, אוהב הים והגלים, האקסטרים והחופש. כל כך פשוט, צנוע ואכפתי למקום שחיית בו ולכל מי שלקח חלק בחייך.

מתגעגעים אלייך בלי סוף ואוהבים מאד.

החברים.

דברי ברברה

אנחנו עומדים פה, במקום בו נאור בילה שעות רבות כתינוק, כילד, כנער וכגבר.

כאן, בבריחות הדגים של מעגן מיכאל, הוא למד כיצד לתפעל ולנווט יאכטות, קיאקים וסוגים שונים של סירות- לפני שיצא לשוט בים התיכון.

כאן, לאחר שעבר קורס מפקדי סירות, הוא לימד צעירים אחרים את רזי המקצוע, ואז לקח אותם לים הגדול.

כאן, בצעירותו, הוא פגש חברים, והם שיחקו כדורגל או עשו ביחד על האש.

וכאן, בים הכחול הגדול, נאור התאהב בגלים כבר בצעירותו ולמד לגלוש, וכשהיה מבוגר יותר, אלה היו הגלים שבהם התאמן בגלישה עם קייט – שבזמן ההוא היה מחזה די יוצא דופן בחופים שלנו.

 כאן, במקום הזה, נהגו לקיים את קורסי הימיה של הנוער ושילבו בהם פעילויות חובה רבות, שהפכו לחלק מהפולקלור המעגן מיכאלי.

בזמנים של נאור, המקום הזה לא היה מפותח כפי שעיניכם רואות היום,

אבל נאור מאוד נהנה בהגעתו הנה, מעצם אהבתו וחיבורו העמוק לים.

היום, במקום זה, אנחנו פוגשים צוות ימיה נאמן ומסור, שעובד ומלמד גלישה וניווט בכלי שייט שונים, ועורך לילדים ולבוגרים היכרות מעמיקה עם הים, סודותיו ויופיו.

לפני מספר שבועות, בקש הצוות את הסכמתנו לחבר שלט מעץ בשם "סו-קא-לו" לזכרו של נאור. חברי הצוות, שכמעט כולם הכירו את נאור, סיפרו לנו שכבר מזה זמן, בינם לבין עצמם, הם קוראים לסוכה שמולנו בשם סו-קא-לו.

קיווינו, שהשלט יהיה מוכן להיום, אבל הדבר התעכב. יחד עם זאת, עבורנו, הידיעה כי חברי צוות הימיה חשבו על נאור ותכננו שלט שכזה- מרגשת מאד בפני עצמה. אנחנו מלאי הערכה כלפיהם.

תודה גדולה לכם, צוות יקר, ולנעמה ויונת במיוחד- על הרגישות שלכם, על המוכנות שלכם לעזור בכלל- ובהכנות של היום הזה בפרט.

הכרתם את נאור, ואתם יודעים עד כמה הוא היה מעריך את מעשיכם.

רב תודות גם לכל החברים של נאור, ששנה אחרי שנה ולאורך השנה כולה- תמיד עוזרים ותומכים בנו.

תודה לכולכם על הגעתכם ועל החיבוק הגדול שאתם נותנים לנו ביום הזה.

אנא הרגישו חופשיים ללכת אל החוף, לגלוש בגלים, להתענג וליהנות בסביבה המקסימה הזאת - כפי שנאור נהג לעשות מילדותו ועד הימים האחרונים שלו.

דברים