8 במאי 2011 – יום הזיכרון
8 באוגוסט 2006
עברו בדיוק 5 שנים- פחות 3 חודשים.
סופרים את הימים, את החודשים ואת השנים. ולא מאמינים שהצלחנו לחיות, להמשיך ולפעמים גם לחייך.
ב8- באוגוסט נאור התכונן לקרב. היה לילה חם בגבול הלבנוני, כולם שרועים על כר הדשא בשקי שינה, ציוד ללחימה, כלים שונים ובטח הרבה פחד בלב ובגוף ובראש.
לילה אחרון לפני המוות.
כל זאת אני מתאר ומדמיין לעצמי- מחזות מעורבים בפרטי מידע מסיפוריהם של החברים החיים.
נאור היה חובש, נאור היה רציני, נאור היה מקצועי, נאור ידע שהיה עלול להוציא לפועל את כל מה שלמד עד אותו רגע.
במשך הלילה המאוחר הוא היה עוד ער; חבריו כבר ישנו שנת המתנה ליום חדש: יום הכניסה ללבנון.
כולם בתוך שקי שינה או סתם שוכבים על הדשא, צמודים אחד לשני. כולם חולמים; מי על האישה, מי על החברה, מי על ילדים... אבל כולם- חושבים על אימא.
אין ספק, שבדקות אלו לא חשבו שלא ניראה אותם יותר; לא חשבו על המוות המתקרב. על המוות חושבים רק בנפילת הפגז הראשון... ואחרי זה, הכול מתגלגל בצורה אוטומטית, ימין או שמאל- והגורל טופס אותך.
נאור טיפל בפצוע- ונפל. נאור היה גיבור לא מוכרז. הוא לא ברח, הוא לא התחבא, הוא לא חשב להגן על עצמו... הוא פשוט ניסה להציל- ולא הספיק.
על הדשא באותו לילה אחרון של לפני, לילה ארוך ומפחיד, הוא בדק את הציוד הרפואי וחששות התערבבו בלבו לצד הניסיון והביטחון מהשרות הסדיר.
אבל הניסיון והביטחון- לא הועילו... הברדק חגג, המפקדים פישלו, וב- 9 באוגוסט, למחרת, נאור ניפגע אנושות, לא סבל. ולא חזר הביתה, לאמא.
במשך חמש השנים האלו היכרנו הרבה חברים חדשים, חברים בעל כורחנו... ובעל כורחם. הם, יחד עם החברים מקודם, חולקים אתנו את הרגשות שלנו ולא שוכחים אותנו.
חברים אלו הצטרפו אלינו- לכאב, למחשבות, להיסוסים, לפעילויות היום-יומיות ולעזרה בכל שנידרש- ביוזמתם וברצון טוב. אין לי מילים אחרות ביום זיכרון זה.
תודה.
אבנר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה