מכתב מפנינה דגן שהיתה בטיול בבל

ברברה ואבנר הנפלאים,

אין לי הסבר למה מכל המשימות שיש לי לעשות עם פתיחת המחשב, חשבתי עליך, אבנר.
אולי זה חיבור שמצאתי דרך האמנות. משהו הוביל אותי לחפש ב"גוגל" אז כתבתי
"קלו". לא שמתי לב מה העלה המחשב, בגלל השאלה אם התכוונתי ל"קאלו", לחצתי על
השם והוא הוביל אותי ישר להזמנה לתערוכה עם שמות העבודות . אני לא זוכרת
שדיברנו ולא זוכרת שרמזת לי שאוכל למצוא משהו באינטרנט.
ואז ראיתי !
"אחרי נאור" והדברים שכתובים בפתיחה הלמו בי.
קשה לחבר את האנשים לאירועים, במיוחד בדיעבד.
ואני קוראת, ושוב קוראת, עוברת בין הקישורים וזה עדיין לא מתחבר. אני קוראת את
הדברים שכתבה נטלי ונדמה לי שכבר שמעתי אותם, אולי בתקשורת. לא בטוחה. עצוב.
באה דילמה האם לכתוב לכם או לא. החלטתי שכן.
אני יודעת שחייכם מתנהלים בשני מסלולים, זה לצד זה .
פגשתי אתכם במסלול הטבעי, הנורמלי, זה שלפעמים נדמה שהוא הברור. זה שלא לכולם
הוא מובן מאליו.
אני מברכת על ההזדמנות שניתנה לי להכיר אתכם. כבשתם אותי.
עכשיו יש לי גם את הכתובת, בלי לחכות לה (מאיריס).
אני רואה אתכם לנגד עיניי, רק נפרדנו, נעלמתם לי ליד קבלת המזוודות, חיפשתי
אתכם ברציף הרכבת כמה פעמים ולא ראיתי אתכם. אני מניחה שבסופו של דבר, עליתם
עליה, כמוני.
אני מניחה שיש לכם חומר לזכרו.
למרות שלא הכרתיו אני מצרפת משהו שכתבתי, עשיתי התאמה שנראתה לי ואם תרצו תוכלו
להוסיף או לשנות. אני מרשה.
מתנצלת על שאיפשרתי לעצב להשתלט.
שלכם פנינה

לברברה ואבנר
זיכרון לנאור ז"ל

ארבע שנים.

שתי מילים שמכילות כל כך הרבה.

מחזוריות של סתיו, חורף, אביב וקיץ

זמן שלא עצר מלכת

תקתוק השעון שלא חדל.

המרחק ההולך וגדל מאז הפרידה

זיכרון של עבר

רצון לאחוז ולא להרפות

הווה של כאב

דמעה שלא יבשה

געגועים.

וב"צפור גן עדן" הפורח בגננו

אנו רואים אותך

עולה מאי-שם

יפה תואר, אציל

מביט בנו ממרום

ואומר " אני איתכם, כל הזמן"

ואנו מדמיינים אותך

ציפור פעורת מקור, אוספת ,אוגרת וקולטת

את אהבת המשפחה, החברים,

האירועים, ההוויה, הארציות ,

אך כנפיה אסופות, קפואות ומרמזות

"אני כאן לזמן מוגבל, פתיל חיי קצר,

עלי להיפרד לעולמים

מקומי בגן עדן"

ושוב פרידה, אתה לדרכך

הבלתי ידועה

ואנחנו לדרכנו,

לאותם מחוגים שאינם נחים

לאותן עונות השנה

לאותם געגועים.

יהי זכרך ברוך.

פנינה דגן, חדרה.