נאור שלי, 20/03/2010
חזרנו השבוע משלושה ימים של מנוחה, אירוח במלון טוב, טיולים מעניינים וגם מזג אוויר נח, שהסביר לנו פנים.
יכולנו גם לצחוק קצת יחד, עם עוד כשמונים הורים שכולים. וגם בכינו ביחד.
הפעם ההזמנה לנופש באה מהיחידה שלך, חיל ההנדסה. הפעם גם יצאנו ברצון, למרות, שהתוכנית נשארה סודית עד הרגע אחרון.
מהרגע הראשון בו יצאתי מהבית עם אמא שלך- גם אתה היית איתי, איתנו. קשה לי מאוד לבטא בכתב את ההרגשה הזאת. אולי בגלל, שהפעם ההתחברות הייתה עם המשפחה הגדולה של חיל ההנדסה.
כולם הורים של ילדים, שחוו אותם רגעים; הורים, שעברו אותן דקות של נפילה לעומק הכאב; אותם הורים, שעברו שנים של אושר בגידול הבן האהוב ושנים, מי יותר ומי פחות- של חיפוש הדרך לחיות לצד הכאב.
שמעתי פעם אמא, שאמרה בקול רם, שבזכות הבן שלה היא מקבלת פינוק כזה, והיא כל כך מצטערת.
לפעמים גם לי עוברת בראש המחשבה, שבעצם, למה לי לקבל את כל זה כפיצוי על זה שאתה איננו?, הרי שום דבר לא שווה לזה שאתה לא איתנו היום. בכל אופן, הרגשתי, שכל אלה שנתנו לנו את הפינוק הזה, כל אלה שארגנו את כל האירוע ,עשו ,עמלו, חיבקו אותנו- עשו הכל על-מנת לצמצם, ולו במעט, מהיגון שלנו. ביום חמישי בערב חזרנו הביתה.
ביום שישי נסענו שוב לצפון והפעם עם שלוש המשפחות, החברים שלנו מהקיבוץ. טיול שנכנס למסורת, לפני שמגיע הקיץ והחום. טיול שהחברים שלנו מקדישים לזכרך.
הצעתי שניסע להר אדיר, מנקודה זו יכולים לראות את כל השטח הלבנוני שמעבר לגבול. עבור אמא זו הייתה הפעם הראשונה. הראות הייתה טובה מאוד וחושבים שהצלחנו לזהות את הכפר דבל. לאחר מכן, הובלתי את כולם למושב קורנים- גם שם אתה מוזכר- בגן היפה של בן סלע, שניבנה על ידי משפחתו.
לא היה קל לאף אחד ברגעים הללו, בתצפית, עם המשקפת. שוב הציפו אותי אותן המחשבות על הימים ההם, ימי המלחמה... התמונה האחרונה שלך, באוטובוס שהוביל אותך לגבול, לנקודת המעבר, בלילה חשוך, אבל מואר באור הירח. בתמונה רואים את הסבל בפנים שלך- כאילו שכבר ידעת מה יעבור עליך בהמשך אותו לילה מר ונמהר. מבט בוהה, עיניים לא נוצצות כמו ביום רגיל, ללא חיוך בשפתיים... התמונה אמרה כבר הכל; וזו התמונה שגם ראיתי לנגד עיניי בהר אדיר, באותו היום בו בקרנו שם. אתה היית שם, בכפר דבל, ב- 9 לאוגוסט 2006.
לילה טוב, אבא
נאור, כאן עצרתי לא יכולתי להמשיך.
01/04/2010
יום הולדת של אבי
היום האחד באפריל, אבא שלי נולד ביום זה. אם היה חי, היה אמור להיות בן 101.
אתמול היה יום ההולדת של אילון, אבל דחינו את הארוחה ליום שישי.
סדר פסח עבר איכשהו... היינו בחדר האוכל של הקיבוץ, כולנו. משפחה גדולה פחות אחד... אתה.
השנה דורון בא עם כל המשפחה של הילה. היינו בשולחן יחד עם הפוזנרים והאמיהוביצ'ים.
עשרה ימים עברו מאז שכתבתי לך, הרבה אירועים עברו- וכל כך מעט כוחות הצלחתי לגייס להתמודדות היום יומית. אבל בכל זאת, אני ממשיך לצפות במשחקי כדורגל. כך אני עובר לעולם אחר ומתנתק לפני השינה. אני בטוח שאתה מבין אותי.
יום השואה 2010
היום זה יום השואה של העם היהודי. בעוד שבוע יום השואה הפרטי שלי. הכל כל כך קרוב..
איך ביום כזה מתגמד הסבל שלי.
היום בזמן האזעקה:
כשחושבים על שישה מיליונים, על משפחות בהן כולם נספו; כשחושבים על משפחות שלמות, בהן רק בודדים נשארו- ביום שכזה, אתה לא יכול לחשוב רק על עצמך.
יום הזיכרון 2010
מתקרב יום הזיכרון, ולאחר ארבע שנים, אני עדיין לא יודע איפה אני נמצא, מה אני רוצה מהחיים, מה אני רוצה מהסביבה, מה אפשר לעשות, כדי להקל על תחושת הכאב בקומי בבוקר ובשוכבי לישון בלילות.
היינו בחיפה במפגש משפחות השבוע- משפחות, שעברו את האסון לפני כעשרים שנה. נשאר לי בראש משפט אחד של אמא אחת: "הבן שלי, שמת, הוא לא הכי חשוב; חשובים אלו שנשארו" .
ואני תוהה: האם קל להגיד דבר שכזה רק אחרי שעוברות כל-כך הרבה שנים, או אולי, זו האמת שצריכים לאמץ, כבר עכשיו?
חזרנו השבוע משלושה ימים של מנוחה, אירוח במלון טוב, טיולים מעניינים וגם מזג אוויר נח, שהסביר לנו פנים.
יכולנו גם לצחוק קצת יחד, עם עוד כשמונים הורים שכולים. וגם בכינו ביחד.
הפעם ההזמנה לנופש באה מהיחידה שלך, חיל ההנדסה. הפעם גם יצאנו ברצון, למרות, שהתוכנית נשארה סודית עד הרגע אחרון.
מהרגע הראשון בו יצאתי מהבית עם אמא שלך- גם אתה היית איתי, איתנו. קשה לי מאוד לבטא בכתב את ההרגשה הזאת. אולי בגלל, שהפעם ההתחברות הייתה עם המשפחה הגדולה של חיל ההנדסה.
כולם הורים של ילדים, שחוו אותם רגעים; הורים, שעברו אותן דקות של נפילה לעומק הכאב; אותם הורים, שעברו שנים של אושר בגידול הבן האהוב ושנים, מי יותר ומי פחות- של חיפוש הדרך לחיות לצד הכאב.
שמעתי פעם אמא, שאמרה בקול רם, שבזכות הבן שלה היא מקבלת פינוק כזה, והיא כל כך מצטערת.
לפעמים גם לי עוברת בראש המחשבה, שבעצם, למה לי לקבל את כל זה כפיצוי על זה שאתה איננו?, הרי שום דבר לא שווה לזה שאתה לא איתנו היום. בכל אופן, הרגשתי, שכל אלה שנתנו לנו את הפינוק הזה, כל אלה שארגנו את כל האירוע ,עשו ,עמלו, חיבקו אותנו- עשו הכל על-מנת לצמצם, ולו במעט, מהיגון שלנו. ביום חמישי בערב חזרנו הביתה.
ביום שישי נסענו שוב לצפון והפעם עם שלוש המשפחות, החברים שלנו מהקיבוץ. טיול שנכנס למסורת, לפני שמגיע הקיץ והחום. טיול שהחברים שלנו מקדישים לזכרך.
הצעתי שניסע להר אדיר, מנקודה זו יכולים לראות את כל השטח הלבנוני שמעבר לגבול. עבור אמא זו הייתה הפעם הראשונה. הראות הייתה טובה מאוד וחושבים שהצלחנו לזהות את הכפר דבל. לאחר מכן, הובלתי את כולם למושב קורנים- גם שם אתה מוזכר- בגן היפה של בן סלע, שניבנה על ידי משפחתו.
לא היה קל לאף אחד ברגעים הללו, בתצפית, עם המשקפת. שוב הציפו אותי אותן המחשבות על הימים ההם, ימי המלחמה... התמונה האחרונה שלך, באוטובוס שהוביל אותך לגבול, לנקודת המעבר, בלילה חשוך, אבל מואר באור הירח. בתמונה רואים את הסבל בפנים שלך- כאילו שכבר ידעת מה יעבור עליך בהמשך אותו לילה מר ונמהר. מבט בוהה, עיניים לא נוצצות כמו ביום רגיל, ללא חיוך בשפתיים... התמונה אמרה כבר הכל; וזו התמונה שגם ראיתי לנגד עיניי בהר אדיר, באותו היום בו בקרנו שם. אתה היית שם, בכפר דבל, ב- 9 לאוגוסט 2006.
לילה טוב, אבא
נאור, כאן עצרתי לא יכולתי להמשיך.
01/04/2010
יום הולדת של אבי
היום האחד באפריל, אבא שלי נולד ביום זה. אם היה חי, היה אמור להיות בן 101.
אתמול היה יום ההולדת של אילון, אבל דחינו את הארוחה ליום שישי.
סדר פסח עבר איכשהו... היינו בחדר האוכל של הקיבוץ, כולנו. משפחה גדולה פחות אחד... אתה.
השנה דורון בא עם כל המשפחה של הילה. היינו בשולחן יחד עם הפוזנרים והאמיהוביצ'ים.
עשרה ימים עברו מאז שכתבתי לך, הרבה אירועים עברו- וכל כך מעט כוחות הצלחתי לגייס להתמודדות היום יומית. אבל בכל זאת, אני ממשיך לצפות במשחקי כדורגל. כך אני עובר לעולם אחר ומתנתק לפני השינה. אני בטוח שאתה מבין אותי.
יום השואה 2010
היום זה יום השואה של העם היהודי. בעוד שבוע יום השואה הפרטי שלי. הכל כל כך קרוב..
איך ביום כזה מתגמד הסבל שלי.
היום בזמן האזעקה:
כשחושבים על שישה מיליונים, על משפחות בהן כולם נספו; כשחושבים על משפחות שלמות, בהן רק בודדים נשארו- ביום שכזה, אתה לא יכול לחשוב רק על עצמך.
יום הזיכרון 2010
מתקרב יום הזיכרון, ולאחר ארבע שנים, אני עדיין לא יודע איפה אני נמצא, מה אני רוצה מהחיים, מה אני רוצה מהסביבה, מה אפשר לעשות, כדי להקל על תחושת הכאב בקומי בבוקר ובשוכבי לישון בלילות.
היינו בחיפה במפגש משפחות השבוע- משפחות, שעברו את האסון לפני כעשרים שנה. נשאר לי בראש משפט אחד של אמא אחת: "הבן שלי, שמת, הוא לא הכי חשוב; חשובים אלו שנשארו" .
ואני תוהה: האם קל להגיד דבר שכזה רק אחרי שעוברות כל-כך הרבה שנים, או אולי, זו האמת שצריכים לאמץ, כבר עכשיו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה