יום שישי 16-04-2010

חזרת לי בחלום, לאחר יותר משנה.
16-04-2010
לפני יום הזיכרון 2010
_____________________________
החלום, בחלקו היה דומה לקודם.
אותה תפאורה.
חיכיתי לך הרבה זמן והלילה היית איתי, אתנו.
היה נעים, אבל בחלקים מן החלום- היה גם סיוט.
חלקים של ערנות, מציאות ואשליה- התערבבו יחד.
היה לילה.
היינו בבית גדול של קיבוץ, הרבה חדרים.
חברים מוזרים הביאו אורחים לישון בחלק מהחדרים,
הכול היה סמוך לבית שלנו.
היו שני חדרים, עם מיטות ורהיטים שונים, שברברה שמרה בסוד.
כעסתי.
קמנו בלילה, שמענו רעשים.
חבר מבוגר שלי נכנס עם מטפל פיליפיני שלו,
הוא טיפל בו בצורה מיסטית.
החבר סבל מדיכאון.
הפיליפיני אסף בבית שלנו הרבה מתקנים עם פחמים,
לטיפולים שלו. בקשתי ממנו להוציאם מיד.
כעסתי.
אתה, נאור הופעת לבוש בחולצה ירוקה, קצת שלומפר,
אבל בכל-זאת, עם הופעה מרשימה.
נגעתי בך, כדי לראות ולהרגיש שאתה זה אתה!
חיבוק גדול לי ולאמא.
שאלתי את ברברה. "כן, אני רואה אותו".
שאלתי את הילדים, אבל הם לא ראו אותך.
נשארת הרבה זמן ואמרת שתשוב ביום אחר.
באת לראות גם את החברה.
אני לא זוכר אם נפרדנו, אבל זוכר את המגע שלך,
אותו מגע חם וחזק.
לא רצית לאכול. הסתכלת עלינו כל הזמן,
נעצת מבטך, כאילו בחיפוש אחר שחרור...
ואנחנו- לא יכולנו להושיע.