שבת עם הנכדים

שבת עם הנכדים 28-03-2009

יום יפה היה אתמול, שבת בה השמש קפצה החוצה, מעורבת ברוח קרירה, אחרי הגשם של הלילה.

שבת, שנפתחה כרגיל, עם כוס קפה, טוסט וריבה, במרפסת החדשה, הסגורה והנעימה, הבטוחה והדיסקרטית.

כמו בכל שבת, חוזר הריטואל של הליכה לבית הקברות, הליכה לנאור, החלפת הפרחים שנבלו... כבר כמעט שלוש שנים, כבר לא סופרים שבועות וחודשים, סופרים שנים. התאריך על המצבה בולט עוד יותר משבת לשבת... עוד מעט שלוש שנים, שלוש שנים אחרות, שונות, עצובות, רטובות מדמעות.

המצבה מטופחת.

הרבה פרחים סביבה, שנלחמים במזג האוויר הישראלי, הכל- כך משוגע.

יש פרחים אדומים של קקטוסים, שמחזיקים גם בחורף וגם בחום הקשה של הקיץ.

יש גם הפתעות ופרחים שקמלים, נובלים, לא מתפתחים... ויש כאלו, שמסתדרים וממשיכים לעטוף את השיש הקר.

העבודה מסביב לפרחים היא לא רבה, אבל המחשבות הן רבות, וכך בכל שבת.

ואז- מגיעות שעות צהרי השבת.

זה הזמן לשים בצד את היגון...; ממשיכים עם החיים.

הנכדים הגיעו לביקור. סוף סוף כולם פה ואני יכול לכפר על ההזנחה שאני מרגיש בשל המנעותי מביקורים אצלם בזמן האחרון. אני מבלה עם יובל ויעלי כמה שעות טובות. הגדולות, מאיה וגל, משתפות גם הן בחגיגה ואני מרגיש שיש נחת, יש חיבור איתם- גם מילולי וגם פיזי. הם מתייחסים אלי, אני מחזיר להם חיבוק.

התפאורה, הרקע, המקום- הבית של איילה. בית קטן, שפתאום מתמלא בכל הצעירים של המשפחה, עם הרבה תינוקות, הרבה ילדים, הרבה שמחה וגם צעקות ורעש.

ואני- הייתי שם, שותף לחגיגה, אבל רק עד. עד שלא יכולתי יותר... נגעתי בכאב העמוק ביותר שהכרתי. פעם ראשונה, שלא יכולתי להמשיך ולחוות את השמחה.

עזבתי את כולם, קצת בשקט.

הרגשתי, בצורה הכי חדה וכואבת, את החוסר של נאור... והחוסר של הילדים שלו.

לא יכולתי להתנחם בכלום. נתתי לעצמי לזרום באופן טבעי, זזתי הצידה, יצאתי מהחגיגה ונתתי לדמעות למלא את עיניי, ללא רחמים. ערבוביה של אושר ועצב ליוותה אותי בהמשך הערב, עד שהלילה הגיע ואחריו קמתי בבוקר ליום אחר.