בלילה

נאור שלי, שעה 23:00 19-01-2009

אני כותב לך ואני בוכה.
אולי אתה יודע, אולי אתה רואה- כמה קשה לי בלעדיך.
זה היה יום רגיל, היום, אבל כרגע קשה במיוחד; זה בא פתאום.
חושב על ההחמצה הגדולה, אתה אינך עוד פה, על ידי.
אתה כאן איתי רק בזיכרונות.
אתה יודע כמה פעמים התבוננתי היום בפלאפון החדש?
כן, קבלתי פלאפון חדש.
חילקו פלאפונים חדשים בקיבוץ ולקחתי אחד די משוכלל.
אתה מכיר אותי, נכון? אני אוהב את הגאדג'טים הללו.
היום, בזמן השיעור, דפדפתי במכשיר ה"פלא" בין התמונות שלך, כל כך הרבה פעמים. אתה מחייך, אתה עצוב, אתה יפה כל כך.
היית... כל כך רציתי שמישהו ישאל אותי "מי זה הבחור היפה הזה?", כל כך רציתי לחלוק את הכאב שלי.
עכשיו מתקרב הלילה ואני יכול לדבר איתך.
אני ממשיך לכתוב את הבלוגים, אחד עליך, אחד על המשפחה, ואחד על קבוצת הכדורגל... א.ה... שכחתי להגיד לך, שכנראה גם השנה נזכה באליפות, אני בטוח ש"החברה" רוצים כל כך, גם בשבילך. אתה חסר כל כך על כר הדשא, שם על יד כרמל חברך ..., אגב, אתה יודע?-כרמל עונד סרט שחור בכל משחק.
המצלמה שבים התקלקלה ולא מצלמת כרגע.
לכן, יום אחד הלכתי לצלם סרט וידאו בים. הסרט משודר רצוף על המסך שבחדר אוכל. הצילום כל כך חזק, עם גלים מאוד גבוהים, ציפורים ועננים, והקצף הלבן... אני חושב, שאם יכולת לראות, היית גאה בי.
התחלתי גם לסדר אתר באינטרנט עליך... אבל הכל הולך כל כך לאט.
רציתי לספר לך על המלחמה; כן, עוד אחת!!! עברו עלי עשרים ימים קשים, ימים בהם הקושי של היום-יום התמזג עם עוד בלבול במוח ובלב. עוד הורים, אחים, נשים וילדים, שכרגע בבתיהם בוכים יחד איתי, וכל כך הרבה קורבנות בצד השני.
אינני בטוח שהיה הכרחי שוב להלחם.
יש אופוריה גם בצבא וגם בעם. אני לא שלם, אני מבולבל.
כל יום הזכירו לנו, שהפעם זה לא כמו במלחמה שלך!! ומה אנו יכולים לחשוב ולהרגיש? – זה רק מוסיף לכאב ולתחושת ההחמצה.
לא רואה תקווה עבור המדינה שכל כך אהבתי. לא מיצו את כל האפשרויות, כדי למנוע את הלחימה האחרונה, ויום אחד נשלם, חבל!
לילה טוב חמוד שלי. עצרתי את הדמעות.
שלך, אבא.