נאור שלי,
באתי אליך הבוקר, ערב יום כיפור.
ישבתי על הספסל, מול השמש המנשקת את פני ואת השיש הלבן שלך.
כמו שידעת, יום כיפור לא היה עבורי יום מיוחד, מלבד הקשר עם המלחמה שלי, מלחמת יום הכיפורים, שהשאירה צלקת עמוקה במשך 33 שנים.
היום עברו עוד שנתיים, השנתיים שאינך. בשנתיים האחרונות, יום הכיפורים אינו עוד המלחמה של 73', אלא הוא המלחמה השנייה שלי: המלחמה לשרוד, לזכור, לבכות, לקוות, לשמור, להמשיך... ביום הכיפורים זוכרים את האובדן כאובדן משותף לקהילה שלנו... עוד יום של הנצחה, שנאסף לימים הרבים במשך השנה; עוד יום, שמביא אותי לזיכרונות עבר.
איך היה יכול להיות אחר, אילו היית מתכופף קצת יותר, אילו היית זז חצי מטר הצידה, אילו רק יכולת לדעת את שמגיע ... לא! אין אלוהים. יש גורל, שפוגע באופן לא אחראי. כמה שמחתי, שהמוות ביום כיפור ההוא פסח עלי ואפילו חסך עלי מצב של הלם טוטאלי מול מראות הזוועה שהיו מול העיני.
לפעמים אני עוצם עיניים, אני רואה אותך בתופת, אני מדמיין את הבית, הפתח, הפצועים, הצרחות והנפילה שלך. הכל כמו DEJEVU.
אבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה