יום הזיכרון 2008
יום הזיכרון מתקרב, יום כל כך שונה מימים אחרים. תוך כדי ההכנות לקראת מפגש משפחתי, עם בישולים וניקיונות, בתוכי יש מערבולת של מחשבות, מתרוצצות בראשי ובליבי
מצד אחד, חוסר היכולת לתפקד. מצד שני, הכול צריך להיות תחת שליטה; אוגרים כוחות, עושים רשימות, מחלקים תפקידים, מנסים לדבר עם הילדים ולשתף אותם ברגשות, רוצים שגם הם ירגישו את כובד המשימה
אבל אולי הם לא רוצים לעשות כלום... אולי היו מעדיפים להישאר עם עצמם, לחשוב, להיזכר.... אין ספק, שזה לא יום בשבילנו, זה לא יום של המשפחה, זה לא יום של האחים, זה לא יום של החברים הקרובים של נאור
יניר, שמסתובב בטרקטור יום יום בין בריכות הדגים- יש לו המון נאור מול העיניים... ואולי, בעצם, הכול חלום. הנה..., בסיבוב בבריכת הדגים מספר 10 הוא שם, נאור, מושך רשת ...
אילון חוזר מהצבא לחמשוש, וכרגיל, מרים טלפון: "בוא לקחת אותי מאולגה"... מוכר לך? שם, בתחנת הדלק, כרגיל, איפה שאתה היית יורד... "בסדר, להתראות..."
ולירן במהלך פתירת תרגיל בחשבון... "או, יופי שבאת, תעזור לי..., כן, יש תוצאות בסוף הספר, אבל זה לא יעזור... חסר לך עט?- הנה,"...
יום הזיכרון הוא לא יום עבורנו, הוא יום לאחרים; יום עבור אלו שהם בצד אחר, בצד השני. ובכל אופן, מרגישים אמפטיה, גם קירבה, גם אהבה
.כך היה עבורי לפני האסון של נאור. הייתי בצד השני
כל שנה, בעבר, בהתקרב יום הזיכרון, ימי המלחמה שלי היו חוזרים במחשבותיי, הייתי דבוק לטלוויזיה, אולי, במקרה, ישדרו כתבה על המלחמה ההיא... שהיום היא כל-כך רחוקה
יוחנן נופל בידיים שלי, ללא רוח חיים... הרבה שנים יום הזכרון היה עבור האימה של יוחנן והאחות שלו... והייתי שם, בלי מילים
והיום
אני ואמא של יוחנן בוכים יחד על האובדן של בנינו, שותפים לגורל המר. יום הזיכרון. זיכרונות העבר. הווה ועבר גם יחד
היום אני מבין אותה. היום אני במקום בו היא נמצאת כבר 35 שנה. ואני- הייתי שם, כי יום הזיכרון הגיע, הרגשתי מחויבות,
הרגשתי, שאולי החיבוק שלי יכול לתת ולו טיפה אחת של כוח... הרי הייתי האחרון שדיבר איתו, עם הבן שלה
ועכשיו- אני רואה את נאור רץ בין החורבות של הבית המפוצץ, בין הגופות והפצועים, הזועקים לעזרה, ולא מספיק להוציא
.......תחבושת... ש... בוווווווווווום
והוא צועק: "אמאאאאאאאאאאאאאאא!!" וזה הסוף. עכשיו יש לי יום זיכרון פרטי משלי
יום הזכרון 2008
יום הזיכרון מתקרב — יום כל כך שונה מימים אחרים.
תוך כדי ההכנות לקראת מפגש משפחתי, עם בישולים וניקיונות, בתוכי יש מערבולת של מחשבות, המתרוצצות בראשי ובליבי.
מצד אחד — חוסר היכולת לתפקד.
מצד שני — הכול צריך להיות תחת שליטה: אוגרים כוחות, עושים רשימות, מחלקים תפקידים, מנסים לדבר עם הילדים ולשתף אותם ברגשות. רוצים שגם הם ירגישו את כובד המשימה.
אבל אולי הם לא רוצים לעשות כלום…
אולי היו מעדיפים להישאר עם עצמם, לחשוב, להיזכר…
אין ספק — זה לא יום בשבילנו, זה לא יום של המשפחה, זה לא יום של האחים, זה לא יום של החברים הקרובים של נאור.
יניר, שמסתובב בטרקטור יום־יום בין בריכות הדגים — יש לו המון נאור מול העיניים…
ואולי, בעצם, הכול חלום. הנה… בסיבוב בבריכת הדגים מספר 10 הוא שם — נאור — מושך רשת…
אילון חוזר מהצבא לחמשוש, וכרגיל מרים טלפון:
“בוא לקחת אותי מאולגה”… מוכר לך?
שם, בתחנת הדלק, כרגיל, איפה שאתה היית יורד…
“בסדר, להתראות…”
ולירן, במהלך פתרון תרגיל בחשבון:
“או, יופי שבאת, תעזור לי… כן, יש תוצאות בסוף הספר, אבל זה לא יעזור… חסר לך עט? — הנה…”
יום הזיכרון הוא לא יום עבורנו — הוא יום לאחרים; יום עבור אלו שהם בצד האחר, בצד השני.
ובכל אופן, מרגישים אמפתיה — גם קרבה, גם אהבה.
כך היה עבורי לפני האסון של נאור — הייתי בצד השני.
כל שנה, בעבר, בהתקרב יום הזיכרון, ימי המלחמה שלי היו חוזרים במחשבותיי. הייתי דבוק לטלוויזיה — אולי, במקרה, ישדרו כתבה על המלחמה ההיא… שהיום היא כל כך רחוקה.
יוחנן נופל בידיים שלי, ללא רוח חיים…
הרבה שנים יום הזיכרון היה עבורי האימה של יוחנן ואחותו… ואני הייתי שם — בלי מילים.
והיום —
אני ואמא של יוחנן בוכים יחד על האובדן של בנינו, שותפים לגורל המר.
יום הזיכרון — זיכרונות העבר. הווה ועבר גם יחד.
היום אני מבין אותה.
היום אני במקום שבו היא נמצאת כבר 35 שנה.
ואני — הייתי שם, כי יום הזיכרון הגיע, הרגשתי מחויבות.
הרגשתי שאולי החיבוק שלי יכול לתת, ולו טיפה אחת של כוח…
הרי הייתי האחרון שדיבר איתו — עם הבן שלה.
ועכשיו —
אני רואה את נאור רץ בין חורבות הבית המפוצץ, בין הגופות והפצועים, הזועקים לעזרה — ולא מספיק להוציא
… תחבושת… ש… בוווווווווווום…
והוא צועק: “אמאאאאאאאאאאאאאאא!!”
וזה הסוף.
עכשיו יש לי יום זיכרון פרטי משלי.
Italiano – traduzione (letterale e curata)
2008
Il Giorno della Memoria si avvicina — un giorno così diverso dagli altri.
Mentre ci si prepara a un incontro familiare, con cucina e pulizie, dentro di me c’è un vortice di pensieri che corrono nella mente e nel cuore.
Da una parte — l’incapacità di funzionare.
Dall’altra — tutto deve essere sotto controllo: si raccolgono le forze, si fanno liste, si dividono i compiti, si cerca di parlare con i figli e di condividere con loro le emozioni. Si vuole che anche loro sentano il peso del compito.
Ma forse loro non vogliono fare nulla…
Forse preferirebbero restare con se stessi, pensare, ricordare…
Non c’è dubbio — non è un giorno per noi, non è un giorno della famiglia, non è un giorno dei fratelli, non è un giorno degli amici più stretti di Naor.
Yanir, che gira ogni giorno con il trattore tra le vasche dei pesci — ha Naor davanti agli occhi ovunque…
E forse, in fondo, è tutto un sogno. Ecco… alla curva della vasca numero 10 lui è lì — Naor — che tira la rete…
Aylon torna dall’esercito per il fine settimana, e come sempre chiama:
“Vieni a prendermi a Olga”… ti è familiare?
Lì, alla stazione di servizio, come sempre, dove scendevi tu…
“Va bene, a dopo…”
E Liran, mentre risolve un esercizio di matematica:
“Oh, che bello che sei arrivato, aiutami… sì, ci sono le soluzioni alla fine del libro, ma non serve… ti manca una penna? — ecco…”
Il Giorno della Memoria non è un giorno per noi — è un giorno per gli altri; per quelli che stanno dall’altra parte.
Eppure si prova empatia — vicinanza, amore.
Così era per me prima della tragedia di Naor — stavo dall’altra parte.
Ogni anno, avvicinandosi il Giorno della Memoria, i giorni della mia guerra tornavano nei miei pensieri. Restavo incollato alla televisione — forse, per caso, trasmetteranno un servizio su quella guerra… che oggi è così lontana.
Yohanan cade tra le mie braccia, senza vita…
Per molti anni il Giorno della Memoria è stato per me la paura della madre di Yohanan e di sua sorella… e io ero lì — senza parole.
E oggi —
Io e la madre di Yohanan piangiamo insieme la perdita dei nostri figli, uniti nello stesso amaro destino.
Il Giorno della Memoria — ricordi del passato. Presente e passato insieme.
Oggi la capisco.
Oggi sono nel luogo in cui lei si trova da 35 anni.
E io — ero lì, perché il Giorno della Memoria arrivava, sentivo un dovere.
Sentivo che forse il mio abbraccio poteva dare anche solo una goccia di forza…
dopotutto, ero stato l’ultimo a parlare con lui — con suo figlio.
E adesso —
vedo Naor correre tra le macerie della casa esplosa, tra i corpi e i feriti che gridano aiuto — e non riesce a tirare fuori
… una benda… s… BOOOOOOM…
E lui grida: “Mammaaaaaaaaaaaaa!!”
E questa è la fine.
Ora ho il mio Giorno della Memoria, personale.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה