עוד על מסע לפולין - מכתב לחברים למסע

לשותפים שלי למסע , 23/06/2010

אני מתחיל מהסוף. מהחיבוק שנתתי לכל אחד מכם באוטובוס, כאשר הודיתי על החום שהענקתם לי.

אני מחבק אתכם שוב עכשיו, ורוצה לאחל לכל אחד ואחד מכם, שיהיה לכם רק טוב, שתצליחו בכל מעשיכם ושהמראות שנחשפנו להם לא ימלאו את החוויה היום- יומית שלכם... כי אנו, הרי, בחרנו בחיים- בחיים בארץ הזאת, בישראל החופשית.

למרות שקשה לי לאהוב אותה, את הארץ המשוגעת הזאת, הרי שאני לא יכול שלא לאהוב אותה... כי היא חלק ממני, מהמשפחה, מהתרבות ומהשכול; היא כמו ילד שלך, שלמרות שלא תמיד קל איתו ולפעמים הוא עושה בעיות, הרי שתמיד הוא נשאר הילד שלך, ילד אהוב.

כל התיעוד המזעזע שראינו יחד- הרצח המהיר, שביצעו הנאצים בטרבלינקה, הסבל, העינויים, האכזריות, שראינו במיידאנק ובסוף באושוויץ – חלקים ממכונת המוות האדירה, המשומנת והמאורגנת למופת- עזרו לי לראות מקרוב, להבין ולהרגיש איך ומה קורה, כאשר שלטון של כוח ורוע מגיע עד לקצה- עד להשמדת עמים. כיום, אחרי שהייתי שם, בפולין, וחזיתי במו עיניי בכל אותם המראות המוזכרים בכל שנה בטקסי יום השואה, אני מרגיש שה"יזכור" ברור לי ובועט בי מתמיד.

התופת הזו תישמר במוחנו ובלבנו לעד- גם למען העתיד שלנו, של ילדינו ושל נכדינו.

לא היה לי קל במסע הזה. הבן שלי, נאור, ליווה אותי. בזכותו הייתי איתכם- וכולכם הייתם איתי. תודה .

לא היה לי קל להיות בין כל כך הרבה צעירים- יותר או פחות, כולם במדים ובמפגן כוח כל כך מרשים.. לא היה קל, כי אני ראיתי מעבר למדים.. את הבן אדם, שהיה בתוך הלבוש, את החום שפלט, את הדמות האנושית, וגם את הנתינה לזולת שהפגנתם... והחיוך שלכם... חיוך של חיים.
לא היה לי קל לגעת באבנים של פולין ( אגלה, שאבן אחת נמצאת היום בביתי, באתר הזיכרון הפרטי שלי) להתהלך בבתי הקברות, במחנות ובגטאות, מול האנדרטאות- אבל אני סבור היום, שכל בן אנוש חייב לגעת בחוויה הזו.
לא היה לי קל לדבר על האובדן הפרטי שלי שם, כשמולי מחזות האובדן הגדול והעצום והבלתי נתפס... של משפחות שלמות, שלא הצליחו לצאת מהתופת ולהצטרף לניצולים, שהגיעו לארץ ישראל.
לא היה לי קל לעמוד בטקסים ולשמוע, שאין לנו מדינה אחרת. וזו אכן האמת, וחובתנו לסייע למדינה שלנו לבנות עתיד ורוד יותר.

בהיותי בגיל שש-עשרה, החלטתי שמקומי הוא בארץ ישראל.

יותר מארבעים שנה אני כאן, ולמרות שלא היה קל אז ולא קל עכשיו- הרי שחייבים להמשיך, ביחד, לבחור בחיים ולהשפיע- כדי שיהיה טוב יותר לחיות במדינה הזו... לא סתם רוברטו בניני קרא לסרט שלו על השואה "החיים יפים" – LA VITA E' BELLA.
תודה לכם, שנתתם לי את האפשרות להיות איתכם במסע החשוב ,"עדים במדים" צוות 3 -2010.
באהבה,
אבנר

אני רוצה לגלות לכם עוד דבר, עליו לא דברנו במסע.

אני מצייר כבר חמישים שנה. חזרתי הביתה מהמסע המשותף שלנו וציירתי ציור ראשון בסדרה חדשה. אני מצרף כאן את הצילום של הציור הראשון ( טרבלינקה - 80X120 שמן על בד).