10 למרץ 2010 יכולת להיות בן 29

נאור שלי,
עכשיו כבר אחרי חצות ואני עדיין לא ישן. אני חייב לכתוב לך, למרות שאני יודע, שכתובים אלו- לא תוכל לקרוא לעולמים. אבל טוב לי "לדבר" אתך, למרות הקושי העצום והדמעות, שעוד מעט יתחילו לזלוג.
חיכיתי לחצות הליל, כדי להיכנס ליום ה- 10 במרץ 2010, יום ההולדת שלך- והנה הוא הגיע.
לפני 29 שנים נולדת, תשעה חודשים לפני זה הייתי שותף להתפתחות שלך בתוך הבטן של אמא. אני זוכר, כמו כל אבא, שהייתי משעין את האוזן על הבטן הרכה, כדי לשמוע את הדופק שלך, את הבעיטות- שכבר אז היו מוצלחות. ציירתי את אמא בהריון שלך, וזו אחת מהיצירות היפות ביותר שלי- כנראה משום ההשראה שנתת לי.

בפעם הראשונה (עם דקלה ודורון זה עוד לא היה מקובל), נתת לי את הזכות להיות נוכח בבכי הראשון שלך. בבכי האחרון שלך לא הצלחתי להיות. נתת לי- ולנו עשרים וחמש שנים ועוד חצי שנה- של אושר.
והוספת, מאז ועד היום- עוד שלוש שנים וחצי של געגועים, של מחשבות, של מרדף אחר כל פיסת זיכרון, כל פיסת צילום שלך, כל נייר או חפץ, שהיה שייך לך.

מקווה שתוכל לסלוח לי, על שעדיין לא הצלחתי למצוא את הדרך הנכונה והמושלמת שתנציח אותך, למרות, שלראות את הים כל בוקר בהולכי לחדר האוכל- ממלא אותי בתחושה של קצת סיפוק של עשייה לכבודך.

אנשים עוצרים מול המסך וחושבים עליך, ובטח גם על ההחמצה הגדולה- שלא זכינו לראות אותך ממשיך בדרכך לחיים טובים ומאושרים.

כמו בכל שנה, לא מפסיקים לציין את יום הולדתך, כי אמנם הגוף שלך אינו פועם- אבל הרוח, הנשמה, החיוך, החיבוק, העיניים, סיבי הזקן, התלתלים ומה לא... הם איתנו ואנו בטוחים, שכך היית רוצה שנעשה.
הזמנו, כרגיל, מקום במסעדה סינית בזיכרון, שולחן של שישה... חשבתי גם לבקש זיקוק, אבל עכשיו זה נראה לי מוגזם  ...

כל כך קשה בלעדיך. חבריך מתחתנים ומגדלים משפחה, ואנו ממשיכים ללוות אותם, עם הכאב, שהוא שונה מהכאב של תמול שלשום... כאב אחר, כאב מקומי, מחושב... ולפעמים מוסתר.

אני אוהב אותך לתמיד.
אבא