-->
28 ספטמבר 2012
יום אחד קמתי בבוקר ......
הבוקר,
באיחור של כמה דקות ובמצב
בריאותי לא פשוט,
הגעתי לתמר-
לפגישה השבועית שלי בזיכרון
יעקב.
אני צולע
בגלל הפגיעה בברך השמאלית ובנוסף,
הצוואר תפוס,
כך שבזמן נהיגה אני מצליח רק
בקושי לבדוק מה קורה מאחורי ולכן נאלץ
לבדוק היטב במראות.
בגלל
החגים, עברו
שבועיים מאז הפגישה האחרונה עם תמר ולכן
לא היה חסר על מה לדבר.
בעצם,
כמו שבדרך כלל קורה בפגישות
שלנו.
כנראה
חזרתי הביתה במצב יחסית מחוזק.
ללא הסבר שמתקבל על הדעת ובאופן
אינסטינקטיבי,
אני שולף מהכיס את הכתובות עם
מספרי טלפון שהצלחתי בבוקר לקבל מספר
הטלפונים הקיבוצי במשרד הדואר.
מרים את
השפופרת ומצלצל להורים של לי גלר.
לפני שבוע,
בזמן שעשיתי סדר בחלק מהניירות
השייכים ל"תיק"
נאור,
או כמו שנוהגים תמר ואני
להגדיר-
"מגירה"(מגירה
שלא תיסגר לעולם),
מצאתי את הכתבה שכתב בחור בשם
לי גלר, מרמת
הכובש, שנכח
באותו בית בכפר דבל יחד עם נאור.
ביום
הזיכרון לחללי צה"ל
הוא כתב בעלון של קיבוצו.
אחרי
שחייגתי את מספר הטלפון של ההורים של לי,
היססתי כמה שניות,
קיוויתי שלא יהיה אף אחד בבית,
כך שהמשימה תידחה לעוד זמן...,
אבל קול של גבר ענה ולכן לא
הייתה לי ברירה.
הצגתי את עצמי רק בשם ושאלתי
אם יש לו
כמה דקות
להקדיש לי; בטח
לא ציפה שאב שכול יהיה בצד השני של הקו.
לאחר
שסיפרתי בקיצור את הסיפור של נאור,
הרגשתי קצת מבוכה בצד השני.
האיש בטח
בגילי פחות או יותר,
מחפש מילות תנחומים והשתתפות
בצער… אני מנסה לעזור לו ולגשת לעניין,
הרי התקשרתי רק כדי לבקש אישור
לדבר עם הבן שלו…
בעוד הוא
מאשר ומספר שמאמין שבנו ישמח לדבר איתי,
הדמעות שלי מתחילות לזלוג
והשליטה והכוח שהיו לי בדקות הראשונות-
נעלמים כלא היו,
כאילו לא עברו יותר משש שנים
מאז אוגוסט ההוא.
האבא מציע
לי לטלפן לבנו בערב,
כי ביום הוא עובד.
זהו!
שלב ראשון עבר.
עכשיו מחכים לערב.
באותו
יום, לאחר
כמה שעות, החלטתי
שאני פותח עוד מגירה.
התיישבתי
על יד המחשב ופתחתי את התיק בו נמצאים כל
המכתבים של סנדרה,
חברתו של נאור בשנים 2000
עד 2002
. הוצאתי את המכתבים כדי לחפש
שוב כמה מספרי טלפון-
ובמיוחד את המספר של אחותה,
שידעתי שגרה ברעננה.
דרכה רציתי לאסוף כמה פרטים
על סנדרה עצמה וגם לקבל אישור לנסות ליצור
קשר עם סנדרה,
כדי לגלות "פיסת
חיים" של
נאור, שטרם
ידועה לנו.
מצאתי דרך
האינטרנט את שם משפחתה החדש של סנדרה.
כנראה
התחתנה; דבר
מאוד סביר, כי
עברו עשר שנים מאז שהקשר עם נאור ניתק.
החלטתי
לכתוב לסנדרה כמה מילים במייל באנגלית,
בתקווה שכתובת המייל מלפני
כשש שנים עדיין פעילה.
סגרתי את המייל ואחרי בדיקת
שגיאות מהירה הייתי צריך ללחוץ על מקש ה-
"send”- דבר לא כל כך פשוט.
כנראה שזה
היה היום שלי...,
הרגשה פנימית לחצה עלי לעשות
צעד. חשבתי
לעצמי- הרי
כבר בבוקר עשיתי צעד אחד במגירה אחרת,
אז למה לא ללכת עם המומנטום?
וכך,
לחצתי על send
ובאותו זמן עצמתי עיניים,
כאילו לעזור למילים להגיע
לסנדרה מהר יותר.
לאחר כמה
דקות, החיפושים
שלי גלשו ל-
facebook וללא בעיה נכנסתי לחייה
של סנדרה... תמונות
שלה, של
הבעל ושל הילדים המקסימים.
עברתי על
כל מאה התמונות,
דמיינתי לי את חייה,
שמחתי לראות אותה כל כך מאושרת.
ובכיתי.
סנדרה גרה
בשטוקהולם שבשוודיה,
ונאור היה אצלה כמה שבועות
במשך השירות הצבאי,
וליתר דיוק-
באפריל 2002.
השארתי
לסנדרה הודעה בפייסבוק שלה,
למקרה שהמייל ששלחתי קודם לא
הגיע, והצעתי
לה "חברות".
כיסיתי את שתי האפשרויות.
עוד לא
הספקתי לסיים לעיין בכל הצילומים והחברים
של סנדרה בפייסבוק-
והגיעה תשובה למייל שלי.
סנדרה
מאוד שמחה שיצרתי קשר וסיפרה על החיים
שלה עם 2 ילדים
קטנים.
עניתי לה
שקבלתי והודיתי לה מאד ו...
שנה טובה.
לא רציתי להעמיס עליה ועלי
יותר מדי היום.
בערב
צלצלתי ל-לי.
לא הייתה תשובה.
עברו
יומיים ועבר גם יום כיפור,
אז החלטתי שאשמור במחשב את כל
המכתבים שסנדרה כתבה לנאור וקבלנו מנטלי
לאחר מותו, יחד
עם הרבה תמונות.
לפני שנים
קראתי אותם וסידרתי אותם לפי סדר כרונולוגי-
ועכשיו שמרתי אותם במחשב...
ומה לעשות אתם?
לספר לסנדרה?
להחזיר לה?,
מעיקה בי ההרגשה של חדירה
לפרטיות של זוג צעיר ואהבתם,
אבל זה אך טבעי שאבא,
שאיבד את הבן,
ירצה לדעת ולזכור את הימים
היפים של הבן האהוב,
נכון?...
האם היא תוכל להבין?
אולי היא שומרת את המכתבים של
נאור?
הרבה
שאלות... והרבה
פחד מההמשך...
ביום כיפור
הייתי לבד על שפת הים מול הגלים;
הכל היה יפה,
שלו ורגוע,
למרות שהרבה צעירים ומשפחות
איכלסו את השטח.
חשבתי על
המלחמות שעברו ושלא עברנו עדיין,
על ההרג שבמדינות מסביב לישראל
בשנים האחרונות ועל השקט היחסי שיש לנו
בשש השנים האחרונות.
אחר-כך,
נסעתי לנאור השמעתי את
השיר "החול
יזכור".
היום 27
בספטמבר-
רוי הנכד שלי-
בן שנה.
הערב
צלצלתי שוב ל-לי
גלר. החברה
שלו ענתה ומסתבר שלפי הקול וטון הדיבור
והמילים- הם
ניחשו את רצוני...
חיכו לטלפון שלי.
השארתי לה מספרי טלפון,
כדי ש-לי
יוכל לחזור אלי.
מחר יום
שישי. לי
ייצור קשר.
המגירות
ממשיכות להיפתח בבוקר ולהסגר בלילות.
לילה טוב.
-->
,
יום שישי.
לי גלר
טלפן אלי היום אחר הצהריים ודברנו כחצי
שעה. הוא
לא חידש לי הרבה,
כי לא הכיר את נאור,
שהיה בפלוגה השנייה.
לא התרגשתי
יותר מדי; ניסיתי
להיות מנותק מרגשות של כאב ולנתח את הדיווח
שלו כאילו היה חלק מסיפור מלחמה הסטורי.
לא היו לי ציפיות יותר מדי
גדולות ולא חשבתי לגלות מידע חדש.
הוא סיפר לי על הדרך הארוכה
לכיוון הכפר ועל כמה הרגישו בטוחים-
כי עדכנו אותם שהמקום רגוע
ונקי מכוחות האויב...
לי לא לא
זכר שהיה ויכוח חריף בין המפקדים לגבי
העברת מחלקה אחת לבית ממול.
הוא סיפר
על סרט, שחבר
מהיחידה צילם בזמן המלחמה ולאחר הפגיעה
של הטילים בבית בו שהו.
הסרט הגיע.
צפיתי בו,
אבל הוא לא סיפק תשובות לשאלות
שלי; רק
עזר לי, קצת,
להיות שותף למה שנאור עבר.
היה לי
חשוב מאוד לדבר עם לי.
סגרתי
פינה אחת במגירה,
שנשארה עדיין פתוחה.
שלחתי לו קישור לאתר של נאור
ודברתי איתו על הים של מעגן מיכאל,
על המצלמה ועל האופי של נאור.
אני חושב,
שעשיתי את הדבר הנכון עבורי...
אני מרגיש יותר טוב עכשיו.
ביום כיפור
חשבתי הרבה על כל המידע החדש בנושא מלחמת
יום כיפור, שיוצא
לאור רק עכשיו,
לאחר 39
שנים.
חשבתי על
המידע בנושא הכפר דבל בפרט-
ומלחמת לבנון השנייה בכלל-
המידע הזה עדיין שוכב חסוי
בארכיון... כמה
שנים נצטרך לחכות עוד,
עד שייחשף בפני הציבור?
לילה טוב.
יום שישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה