נסעתי בבוקר לאוניברסיטה בתל אביב ברגשות מעורבים.
כמו בכל דבר חדש, שמתחילים בחיים, קיימים חששות, היסוסים, אי ודאות... וברגע מסוים אף מגיעה ההתלבטות: האם זה הדבר הנכון עבורי כרגע?
בכל אופן, מאוחר מדי... כבר שילמתי את שכר הלימוד.
שפר עלי מזלי, כאשר ברכבת פגשתי את רמי רם, חבר קיבוץ ותיק ומבוגר ממני, שהכיר את האוניברסיטה היטב.
בחצי השעה הראשונה, הוא הדריך אותי בדרכי הקמפוס והזמין אותי לקפה באחת הקפיטריות.
הוא המשיך בהסברים על כל מה שהיה שם סביבנו, עד שהגענו לאולם ההרצאות.
שיחה מעניינת התנהלה בינינו על לימודים, על הקיבוץ ועל הדרך להיות פנסיונרים בעלי ראש צלול.
התעודדתי והרגשתי, שזה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות.
אחרי שרמי עזב אותי, הסתובבתי באזור והכול נראה לי קצת מוזר. אבל המחשבות היו מרוכזות במציאת המיקום שלי בכיתה, עם התקווה, שהאולם יהיה גדוש וכך לא אבלוט במיוחד.
השיעור הראשון היה מעניין והרגשתי מאוד נח עם החומר הנלמד, חומר קל להבנה ולעיכול. ואם על עיכול מדברים, אז... פינקתי את עצמי בארוחה טובה לאחר טיול קצר בין כל הדוכנים, שעטפו את רחבת הקמפוס, בהם המוכרים הציעו את הסחורה בתשלום או בחינם. ממש שוק קטן.
הגיעה שעת השיעור השני, ובזמן שאני פוסע לכיוון אולם ההרצאות, כמות אדירה של צעירים יוצאת לכיווני, ואז הוא תופס אותי- החנק בגרון.
הם כולם בגיל של נאור.
אני מחפש אותו בין כולם. למה הוא לא נמצא? ומה אני עושה פה? איך אוכל להסתכל סביבי, כאשר כל כך הרבה צעירים נמצאים שם? ואיך לא יכולתי לחשוב קודם על הקושי הצפוי הזה? הרי גם הוא יכול היה להיות כאן.
הדמעות לא היססו מלזלוג.
השיעור השני התחיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה